איך שורדים זוגיות בזמן מלחמה? אהבה תחת אש

זוגיות נתפסת כמובנת מאליה עד שמגיעה מציאות של הישרדות. בכל פעם שהמציאות הישראלית סוטה ממסלולה הרגיל ונכנסת למצב חירום, חיינו משתנים בן רגע. רעש אזעקות, לילות ללא שינה, תחושת איום קיומי ממשי, ולעיתים גם בידוד בבית עם ילדים מתוחים או חשש לחיי הקרובים לנו. בתוך הסערה הזו מתקיים מרחב נוסף, אינטימי ורגיש: הזוגיות. אז איך שורדים זוגיות בזמן מלחמה?

זוגות רבים מספרים שבתקופות כאלה, הקשר הזוגי עובר טלטלה. יש כאלה שמרגישים שהם נצמדים זה לזה יותר מתמיד, ויש מי שמרגישים ניכור, תסכול או שחיקה. התחושות האלה טבעיות. כשיש סכנה מבחוץ, כל אחד ואחת מאיתנו מפעילים את מנגנוני ההישרדות האישיים שלנו, והם לא תמיד מתיישבים זה עם זה. דווקא ברגעים כאלה, חשוב להבין מה קורה לנו - ומה אפשר לעשות כדי לשמור על החיבור הזוגי.

כל אחד מגיב אחרת

אחד נכנס לדריכות גבוהה, השני קופא. אחד מדבר בלי הפסקה, והשנייה שותקת. לכל אחד יש דרך שונה לעבד אי ודאות, חרדה או כאב. לעיתים התגובות השונות מעוררות תסכול הדדי: "למה הוא לא מדבר איתי?", "למה היא כל הזמן לחוצה?". אבל ברוב המקרים אין כאן אדישות או חוסר אכפתיות - אלא פשוט שני בני אדם שמנסים לשרוד.

ההבנה ש"התגובה שלך שונה משלי, אבל היא לגיטימית בדיוק כמו שלי" יכולה להוות מפתח ליצירת חמלה הדדית גם ברגעים של מתח. לא צריך להסכים - צריך לנסות לראות.

שיחה יומית קצרה יכולה להציל הרבה

בעומס הרגשי והחושי של מלחמה, אנחנו שוכחים לפעמים לדבר באמת. לא על חדשות, לא על לוגיסטיקה, אלא אחד עם השנייה. עשר דקות ביום, בשקט יחסי (גם אם הילדים בבית) יכולות לאפשר מרחב רגשי: לשאול "מה שלומך באמת?", לשתף בתחושות, ולא פחות חשוב – להקשיב.

הקביעות של השיחה הזו יוצרת עוגן. גם אם לפעמים אין הרבה מה לומר, עצם המפגש מייצר תחושת קרבה. לעיתים אפילו שתיקה משותפת עדיפה על שתיקה מנוכרת.

חוסן זוגי נבנה במחוות הקטנות

לא תמיד יש לנו כוחות לשיחות עומק, או לגעת במקומות הרגשיים הכואבים. אבל חוסן זוגי לא נבנה רק ממילים. הוא נבנה ממגע קל על הכתף, כוס קפה , מבט של הבנה או חיוך קטן ברגע של שקט. המחוות הקטנות האלה הן שפת אהבה עדינה, ובעיתות חירום – הן מדברות חזק במיוחד.

הילדים שלכם רואים הכול

אם יש לכם ילדים בבית – חשוב לדעת: הם סופגים לא רק את מה שנאמר, אלא גם את מה שלא נאמר. הדרך שבה אתם מדברים זה עם זו, הדרך שבה אתם רבים – או נרגעים – משמשת עבורם דגם לחיים עצמם.

דווקא כשקשה, יש משמעות רבה ליכולת להראות להם שגם בתקופה כל כך מאתגרת, אפשר לבקש סליחה, להחזיק ידיים, או פשוט להיות אחד עבור השנייה. לא כדי להעמיד פנים שהכול בסדר – אלא לשדר: אנחנו כאן. יחד. וזה לא מובן מאליו.

תיאום ציפיות מחודש

המלחמה משנה שגרות. לפעמים מי שהיה בדרך כלל אחראי על הילדים – עכשיו בכוננות. מי שהיה רגיל לבשל – עכשיו קורס מעייפות. זה הזמן לעצור רגע ולשאול: איך מתחלקים מחדש? מי צריך מה? מה אנחנו מצפים זה מזו? תיאום ציפיות מחודש יכול להפחית חיכוכים מיותרים, ולמנוע פרשנויות שגויות.

מותר להישען

בתקופות כאלה, קשה לבקש עזרה. נדמה ש"כולם עסוקים בצרות שלהם". אבל דווקא עכשיו – כן, עכשיו – מותר ואף רצוי להישען. על חברים, על בני משפחה, על אנשי מקצוע. וגם אחד על השנייה. כי זוגיות היא לא רק מקום להעניק בו – היא גם מרחב שמותר בו להיות פגיע.

ואם יש מתחים – זה לא אומר שהכול אבוד

יש זוגות שמגלים שהמתחים שהיו שם קודם צפים בעוצמה עכשיו. אחרים מופתעים מרמות כעס, קנאה או ריחוק שהם לא צפו. זה לא אומר שהקשר שבור. זה רק אומר שאתם אנושיים, ושהקשר עבר זעזוע.

דווקא כאן יש הזדמנות לעצור, להקשיב, לשאול: מה באמת עובר עלינו? מה כל אחד מאיתנו צריך? ואולי – אם קשה לדבר על זה לבד – לפנות לעזרה מקצועית שתלווה אתכם.

לסיום:

המלחמה לוקחת מאיתנו הרבה. ביטחון, שגרה, תחושת שליטה. אבל יש דברים שיכולים להתחזק – והקשר הזוגי הוא אחד מהם.

אם נהיה רכים יותר, סבלניים יותר, ואם נזכור שכולנו פועלים עכשיו מתוך הגנה – אולי נוכל לצאת מהתקופה הזו עם קשר חזק יותר, עמוק יותר, ואמיתי יותר.

ולפעמים, גם זה סוג של ניצחון.

אם אתם מרגישים שהקשר שלכם מתערער או פשוט זקוק למקום לנשום בו - אתם לא לבד.

אני מזמין אתכם ליצור קשר ולדבר.

שיהיו לנו ימים של שקט.