קשיי הגירה עם ילדים

יותם הוא ילד נבון לגילו, רק בן 10 ויכולות הניתוח שלו עולות על כמה אנשים מבוגרים שאני מכיר. ״הוא בחיים לא יהיה חבר שלי״, הוא אומר. ״למה?״ אני תוהה לעצמי ושולח את השאלה לעברו. ״אנחנו שונים מידי״, יותם עונה. ״זה כמו מים ושמן, חוץ מזה עוד שנתיים חוזרים לארץ גם ככה, אי אפשר לפתח חברות כזו״. יותם עבר עם אחותו הגדולה, בת 15, והוריו בעקבות לימודים לתואר שלישי של האב.

מעבר לחו״ל עם ילדים - איך עושים את זה?

בעוד מעבר בזוג או לבד, בשאיפה, לוקח את רצונות כל הצדדים המעורבים בשיקול, מעבר של ילדים למעשה ׳מונחת׳ עליהם, במרבית הפעמים. הילדים נאלצים לקבל זאת בהכנעה ושוויון נפש ולהבין שבית הספר, החברים, החוגים וגם השפה, המנהגים והתרבות - כולם יוחלפו באחר. טוב יותר או רע יותר? זה כבר מאוד אינדיבידואלי.

האם גיל הילד משפיע על ההתייחסות למעבר?

כן, כשאנחנו מדברים על מעבר עם ילדים לחו״ל, לרוב נעשית חלוקה של גילאים, שעוזרת בבניית אסטרטגיה כיצד לשתף, לספר ולעשות את המעבר, כמו גם ׳לשרוד׳ אותו.

ילדים עד גיל 5

מאחר וילדים בגילאים אלה נתמכים לחלוטין על-ידי הוריהם, ונסמכים על החלטותיהם, המעבר אינו צפוי לעורר קשיים במיוחד. חשוב לשים לב למערכות היחסים שהילד או הילדה פיתחו, למשל אפשר מידי פעם לדבר בסקייפ עם הגננת מהגן בארץ, ובוודאי עם סבא וסבתא.

ילדים בגיל ביה״ס יסודי ועד 13

בגילאים אלה ילדים מפתחים זהות עצמית שהיא נפרדת מהוריהם או משפחתם. במילים אחרות, ילדים נחשפים לילדים אחרים ולומדים לפתח חברויות עם בני גילם. חברויות בגילאים האלה תלויות בקרבה הפיזית של הילדים, כלומר הם נשמרות מתוקף העובדה שהילדים רואים את חבריהם ביום-יום בביה״ס או בפעילויות אחריו. קיימת אפשרות של היווצרות חשש לגבי עתיד החברויות הלאה, עם ההבנה שלא יראו יותר את החברים האלה. יש לצפות התנגדות למעבר ולקבל אותה בהבנה, ולהראות אמפתיה לתחושות שלהם. גם כאן, סקייפ ושיחות טלפון יכולות לעזור. ילדים שמשחקים משחקי וידאו ברשת יכולים לשחק עם חבריהם גם מרחוק, מה שמקטין את התחושה של קטיעת החברות.

בגיל ביה״ס, ילדים מפתחים זהות עצמית שהיא נפרדת מהוריהם או משפחתם

מתבגרים

קשה מאוד לצפות איך הנער או הנערה יגיבו. יש שיגיבו בשמחה והתלהבות ויש שיחרימו את הנסיעה ויצהירו אפטרופסות על עצמם ומעבר לחיות בקומונה בנגב. בין אם כך או אם כך, ההתייחסות למתבגר או מתבגרת, עדיפה שתהיה בגובה העיניים וכאחד השותפים לנסיעה, בוודאי אם יש ילדים קטנים. חשוב לזכור, שיש כאן איזון עדין בין נפש ילדית פגיעה, לבין ערכים, יכולות ותפיסה עצמית של אדם בוגר. הקו העדין הזה קל מאוד לפספוס, וחשוב לשים לב אליו.

ההסתגלות של הילד או הילדה שלכם תלויה בשלושה גורמים מרכזיים: הכנה, שיתוף ושגרה.

ככל שכמות הכנה לנסיעה תהיה גדולה, כך יהיה קל יותר עבור הילדה שלכם (או הילד), לעכל את הנסיעה ואת המעבר. ככל שתעזרו להם להבין מה המשמעות של הנסיעה, במובן של בירור הפחדים שלהם וכיצד להתגבר עליהם, כך גדלים הסיכויים למעבר מוצלח. במידה והתקציב מאפשר, מומלץ לעשות נסיעת הכנה שכוללת את הילדים. לנסוע ולראות איך יראה הביה״ס, ואף להיפגש עם ילדים ישראלים (במידה ויש) שכבר גרים במקום המיועד.

שיתוף הילדים מתייחס לכנות ופתיחות לפחדים או חששות שאתם חווים. כאשר ילדים, במיוחד בגיל ביה״ס ומתבגרים, חווים קשר שיתופי ושווה עם הוריהם, הם נוטים להראות פחות התנגדות. כמובן, שרמת הכנות והשיתוף צריכה להיות מואתמת לגילם, אבל בהחלט כדאי להגיד שגם אתם חוששים מדברים מסוימים, אבל אתם מרגיעים את עצמכם כשאתם חושבים על ההרפתקה, החברים החדשים, הבית החדש וכדומה.

ציינתי זאת במאמרים אחרים, ואציין שוב כאן, יצירת שגרה היא מפתח חשוב בהפיכת המעבר לפשוט יותר. זה נכון למבוגרים, וזה נכון פי כמה וכמה עבור ילדים. ככל שהשגרה שלהם תקבל צורה מהר יותר כך ייטב יותר. השגרה שלהם יכולה להיות בנויה מביה״ס, משיעורי עברית (או תגבור של השפה המקומית), ממפגשים עם חברים או פעילויות אחרי ביה״ס ופעילויות סוף שבוע משפחתיות. השגרה גם יכולה להיווצר מקביעת ערבים שונים בשבוע למזון מסוים (ערב סושי או פיצה), ואף מקביעת זמנים קבועים לדבר עם סבא וסבתא בסקייפ או בטלפון, או עם אנשים אחרים שחולקים מערכת יחסים משמעותית עם הילדים שלכם.

אני מזמין אתכם ואתכן לעקוב אחרי תכנים נוספים בפייסבוק וליצור קשר לכל שאלה בתחתית הדף.